דיירים נגד מדיניות החניה החדשה בתל אביב: "לא ייתכן שנצטרך לבחור בין מיגון לבין מקום חניה"
מדיניות חדשה של עיריית תל אביב מעוררת ביקורת מצד תושבים ויזמים המעורבים בפרויקטים של התחדשות עירונית. לפי ההנחיות החדשות, בפרויקטים הממוקמים ברחובות שסווגו כרחובות מסחריים לא תאושר הקמת כניסות ויציאות חדשות לחניונים פרטיים. בעירייה מסבירים כי המהלך נועד לחזק את השימוש בתחבורה ציבורית ולשפר את הרצף המסחרי לאורך הרחובות, אולם בשטח טוענים דיירים כי המדיניות יוצרת חסמים משמעותיים דווקא בפרויקטים שנועדו לשפר את בטיחותם ואת איכות חייהם.
אחת הטענות המרכזיות נוגעת לאופן שבו הוגדרו הרחובות המסחריים. לצד צירים שבהם מתקיימת פעילות מסחרית ענפה, נכללו גם רחובות המאופיינים ברובם במגורים. כך למשל, רחובות פנחס רוזן ואיינשטיין מופיעים ברשימת הרחובות המסחריים, אף שבחלקים גדולים מהם הפעילות העסקית מוגבלת ומצומצמת. גם ברחוב משה דיין קיימים אזורים נרחבים בעלי אופי מגורים מובהק, כאשר מוקדי המסחר פזורים באופן נקודתי בלבד.
דוגמה בולטת להשפעת המדיניות היא פרויקט התחדשות עירונית ברחוב ערבי נחל, שגם הוא נכלל ברשימת הרחובות שהוגדרו כמסחריים. לדברי עו"ד ערן ישראל, המייצג את בעלי הדירות בפרויקט, ההחלטה אינה משקפת את המציאות בשטח. לדבריו, ביקור קצר ברחוב ממחיש כי מדובר באזור מגורים מובהק וכי הקשר בין הרחוב לבין פעילות מסחרית משמעותית הוא מוגבל ביותר. הוא גם תוהה מדוע העירייה אינה מוכנה לשקול חריגים, במיוחד כאשר בבניין הקיים כבר פועלת כניסה לחניה מזה שנים.
עבור הדיירים, הסוגיה אינה מסתכמת בשאלות תכנוניות. דורון יחיאלי, חבר בנציגות הדיירים, מתאר מצב שבו 22 משפחות ממשיכות להתגורר בבניין ישן ללא ממ"דים, ללא מעלית וללא מקלט תקני. לדבריו, מדובר במבנה ותיק שמצבו הפיזי מדאיג, ולכן עיכוב הפרויקט אינו רק עניין של נוחות אלא גם של בטיחות אישית.
הוויכוח מתחדד לנוכח העובדה שבמבנה הקיים קיימות חניות רשומות בטאבו עם גישה פעילה. למרות זאת, במסגרת התכנון החדש לא ניתן לשמר את פתרון החניה הקיים, והדבר הפך לאחד המכשולים המרכזיים המעכבים את קידום המיזם.
התוכנית כוללת פינוי והריסה של שני בנייני מגורים משנות ה־60 והקמת בניין חדש וממוגן במקומם. לאורך השנים הושקעו בפרויקט משאבים רבים, נערכו בדיקות מקצועיות והושגו הסכמות בין בעלי הדירות. אלא שבשלב מתקדם במיוחד של ההליך, שאלת החניה הפכה לנקודת מחלוקת שהובילה לעיכוב משמעותי.
מסמכי הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה וכן דיוני ועדת הערר מלמדים כי במהלך הדרך הוצגו מספר נימוקים שונים לדחיית הבקשה. תחילה הועלתה הטענה כי במקום צפוי לעבור נתיב תחבורה ציבורית. ואולם במהלך הדיונים התברר כי הנתיב המתוכנן מתחיל רק לאחר מיקום הכניסה לחניה. בהמשך עבר הדגש לסוגיה אחרת – קרבתה של תחנת אוטובוס עתידית למתחם, שלפי העירייה עלולה ליצור מפגש בעייתי בין כלי רכב לבין משתמשי התחבורה הציבורית.
לדברי הדיירים ואנשי המקצוע המלווים את הפרויקט, טענות אלו לא נתמכו בחוות דעת בטיחותית או תחבורתית מפורטת. בהמשך, כאשר הנושא הגיע לדיון בוועדת הערר, עלתה גם טענה נוספת שלפיה הולכי רגל בדרכם לתחנת האוטובוס עשויים לחצות את אזור היציאה מהחניון, סוגיה שלטענתם לא הוזכרה בשלבים מוקדמים יותר של התהליך.
עו"ד ישראל סבור כי ריבוי הנימוקים שהשתנו לאורך הדרך מעורר שאלות. לדבריו, נוצר רושם שהמסקנה הסופית גובשה מראש, בעוד שההסברים להצדקתה השתנו במהלך ההליך במקום להתבסס על מתווה מקצועי עקבי.
גם בני משפחות הדיירים מביעים תסכול מהמצב. אחד מקרוביה של כרמלה גולדברג, המתגוררת בבניין שנים רבות, מציין כי כיום קיימות במקום שמונה חניות רשומות עם כניסה ויציאה פעילות בדיוק באותו אזור שבו מתנגדת העירייה לחניה בפרויקט החדש. לדבריו, המשמעות היא שאי־קידום הפרויקט אינו מבטל את החניה הקיימת, אלא רק מונע מהדיירים ליהנות ממבנה חדש ובטוח יותר.
בעירייה רואים במדיניות החדשה חלק מאסטרטגיה רחבה שמטרתה להפחית תלות ברכב פרטי ולעודד שימוש בתחבורה ציבורית. עם זאת, המקרה הנוכחי ממחיש את הקושי ביישום מדיניות אחידה במצבים שבהם קיימים מבנים ותיקים, אוכלוסייה מבוגרת וצרכים בטיחותיים דחופים.
הדיון סביב הפרויקט מעלה שאלה רחבה יותר: כיצד נכון ליישם את מדיניות החניה החדשה כאשר מדובר בפרויקטים שכבר עברו תהליך תכנוני ממושך, השיגו את הסכמת הדיירים ונועדו לספק מענה למבנים שאינם עומדים בסטנדרטים מודרניים של מיגון ובטיחות. לטענת הדיירים, בחינה של חלופות תכנוניות ופתרונות חניה יצירתיים, כפי שנעשה במיזמים אחרים בעיר, עשויה לאפשר את קידום הפרויקטים מבלי לפגוע ביעדי התחבורה של העירייה.
